עמוד הבית

קלינברג וריגול סובייטי בישראל

 

במשך עשרים שנים אחרונות, ברוסיה הופיעו פרסומים רבים המגלים טפח מעבודת הביון הסובייטי בישראל. מייד לאחר הקמת מדינת ישראל, מונה וולדימיר יוואנוביץ ורטיפורוך לראש תחנת ק.ג.ב. בישראל. כפי שכותבים בספרם ו' אנטונוב וו' קרפוב, תוך זמן קצר הוא הצליח להקים רשת סוכנים יעילה אשר סיפקה מידע לא רק על ישראל אלא גם על מדינות אחרות. כמה מהסוכנים עברו מישראל לארה"ב ולצרפת והמשיכו לרגל שם. ורטיפורוך בעצמו כתב למרכז ק.ג.ב. במוסקבה: "...בישראל אנחנו יכולים לקבל פי עשר יותר מידע אשר פי עשר חשוב יותר,מאשר בכל מדינה אחרת של מזרח התיכון".  ורטיפורוך גייס סוכנים במשרד החוץ הישראלי, בשירותי הביטחון ובמשרדים ממשלתיים אחרים.

 

לפני מספר שנים בשירותי ביון חוץ של רוסיה המהווה המשכו של שירות הביון של ק.ג.ב הוציא לאור ספר על יסוד מסמכים מארכיונים של ק.ג.ב. שסיווגם הוסר. נכתב בו שאחד מהסוכנים שגייס ורטיפורוך מסר לסובייטים מסמכים על יחידה 131, שפעילותה ידועה בכינוי "עסק הביש". מסמכים אלה, נאמר בספר, אפשרו לברית המועצות לגרום לכישלון המבצע ולמאסרם של חברי החוליה.

 

מי היו הסוכנים של ק.ג.ב? בשנת 1962 לראש תחנת ק.ג.ב.בישראל מונה יוואן דדיוליה. הוא ניסה להתנגד למינוי ואמר שאיננו יודע עברית. ראש אגף מזרח התיכון, אלוף משנה מדייניק, הרגיע אותו: "כל מי שאתה צריך שולט ברוסית". דדיוליה ואנשיו לא תמיד טרחו לגייס סוכנים. היו גם "מתנדבים" אשר יצרו קשר עם אנשי ק.ג.ב. מיוזמתם. כפי שכותב דדיוליה בזיכרונותיו:"היו ביניהם גם יהודים שעלו מברית המועצות, אשכנזים, צברים, אך לא היה ביניהם אף ערבי".

איסר הראל התלבט בספרו "ריגול סובייטי. קומוניזם בארץ-ישראל" בשאלה "האומנם היה משה סנה סוכן סובייטי?" תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בילקוט המסמכים אשר יצא לאור בשיתוף של משרד החוץ של רוסיה ומשרד החוץ של ישראל. בילקוט זה פורסמו דיווחים של השגריר הסובייטי ממפגשיו עם ח"כ משה סנה וח"כ יעקב ריפתין אשר העבירו לשגריר מידע מישיבות חוץ וביטחון של הכנסת ומידע רגיש אחר. דיווחים רבים של השגריר הסובייטי למוסקבה כוללים מלים "כפי שמודיע סנה".

 

המרגל הסובייטי המפורסם ביותר בישראל הוא מרכוס קלינברג. אחרי שקלינברג שוחרר מהכלא הוא פרסם ספר ובו מגלה הוא כמה פרטים שהוא לא גילה לחוקרי השב"כ. כך לחוקרי השב"כ הוא סיפר שהחל לעבוד עבור הסובייטיים משנת 1957 ובספרו מגלה שהמגעים החלו עוד משנת 1950. אך כנראה גם בספרו קלינברג המשיך להטעות. כך כותב הוא שרק פעם אחד נדרש הוא להביא דגימת חומר ביולוגי למפעיליו ושזה קרא רק כעבור שבע שנם לאחר תחילת המגעים, דהיינו לא לפני משנת 1957. בכל מקרה, כותב קלינברג, בשבע שנים הראשונות,עד 1957, הוא לא העביר שום מידע חשוב.

 

גנרל סודופלטוב, ראש ביון ק.ג.ב., כותב בספרו, שהוא היה מעביר לפרופסור מורומצב,ראש מעבדה בקטריולוגית של ק.ג.ב. חומרים שהוא קיבל ממרגל בישראל על פיתוח נשק ביאולוגי. פרופ' מורומצב פוטר מק.ג.ב. בשנת 1951 בדרגת אלוף משנה לרפואה. סודופלטוב נעצר בשנת 1953 במהלך אחד מהטיהורים. יוצא שקלינברג העביר חומרי ריגול לפני שנת 1951.דהיינו שיחותיו עם מפעילו הרוסי בשנים אלה לא היו שיחות רעים כפי שהוא מתאר בספרו.

 

קלינברג טוען בספרו שהוא הערים על חוקריו כאשר אמר שגויס ע"י ק.ג.ב. משום שלא סיים לימודים במכון לרפואה במינסק לפני פרוץ המלחמה. קלינברג אמר לחוקריו שנשאר לו לעבור מבחן אחד, אליו הוא לא הספיק לגשת ולכן לא קיבל דיפלומה. בספרו כותב קלינברג שהיה זה סיפור כיסוי והוא פשוט לא רצה לגלות שעבד עבור סובייטים מתוך מניע אידיאולוגי, קומוניסטי.

 

אולם קלינברג עצמו בספרו נותן גרסאות שונות וסותרות להיעדר הדיפלומה על סיום לימודי רפואה. כך בעמ' 181 לספרו מצטט קלינברג את עצמו כאשר ענה הוא לשאלת ממונה על המקצועות הרפואיים על הדיפלומה: "מבצע ברברוסה (דהיינו פלישה גרמנית לבריה"מ – ז.פ.) פרץ בעשרים ושניים ביוני 1941 ואני סיימתי את לימודי כעשרה ימים או שבועיים קודם לכך. כיוון שמיד התגייסתי לצבא האדום, לא קיבלתי את הדיפלומה על גמר לימודי".

 

בעמ' 63 לספרו כותב קלינברג שהוא עבר בהצלחה את כל הבחינות, הגיש כל העבודות וקיבל תואר דוקטור. בעמ' 66 לספרו כותב קלינברג שפחות משבועיים לפני תחילת המלחמה התייצב הוא בפני ועדת ההשמה הממלכתית של משרד הבריאות אשר הציבה את הרופא הצעיר קלינברג, בעיר לידה, במחלקה לאפידמיולוגיה. לפי דברי קלינברג הוא הספיק להתייצב בעיר לידה כשבוע לפני המלחמה. ביום פרוץ המלחמה, 22 ביוני 1941, קלינברג התגייס לצבא האדום. כלומר קלינברג התגייס לצבא אדום ביום הראשון של המלחמה ולא ביום הראשון של סיום הלימודים. הוא לא היה מתייצב בפני ועדת ההשמה ולא היה עובר לעיר בה הוצב בתור רופא בלי לקבל תעודה על סיום הלימודים. הוא גם לא היה מתקבל לעבודה בתור רופא בלי תעודה. יוצא ששיקר הוא לממונה על מקצועות הרפואיות במשרד הבריאות הישראלי כאשר אמר לא הספיק לקבל תעודת סיום.

 

בספרו מביא קלינברג צילום אישור שהוצא ע"י משרד הבריאות.  מתחת לצילום מסביר קלינברג שבאישור נאמר שקלינברג עבר מבחנים בבית ספר לרפואה וקיבל תואר רופא. "המסמך משמש אסמכתא רשמית במקום התעודות שאבדו במלחמה". כלומר קלינברג קיבל תעודה והיא אבדה לו. עוד סתירה. אם להתבונן בצילום המסמך נראה שגם התרגום של קלינברג לא היה מדויק. לא כתוב במסמך שהתעודה אבדה במלחמה. נאמר בה שהיא "אבדה בפינוי". פינוי זו מונח אשר התייחס לאוכלוסיה אזרחית אשר ברחה (או התפנתה) לתוך ברית המועצות מהחזית המתקרבת. מונח זה לא יישים למשרתים בצבא. אם קלינברג התגייס לצבא אדום ביום הראשון של המלחמה הוא לא התפנה אלא נסוג עם הצבא האדום. ואז המסמך שצילומו הוא מצרף אינו אומר אמת. או שהמסמך אומר אמת, אך קלינברג לא התגייס לצבא אדום ביום הראשון, או ששתי השערות האלה נכונות.

 

יתרה מכך, במסמך שצירף קלינברג, נאמר שהוא סיים בית ספר מינסקי לרפואה. המסמך נושא תאריך 30.7.1943. דא עקא שבית ספר זה לרפואה במינסק נקרא עד לשנת 1944 "בית ספר בלורוססי לרפואה". יוצא שהמסמך על סיום לימודיו שצירף קלינברג בספרו הינו מסמך מפוברק, ויוצא שהוא לא הספיק לסיים לימודי רפואה בברית המועצות לפני פרוץ המלחמה. כמובן שזה לא אומר שלא היה לקלינברג גם מניע אידיאולוגי במעשיו.

 

האם השב"כ הישראלי הצליח במאבקו נגד הריגול הסובייטי.עכשיו אפשר לומר שהשב"כ הצליח לגלות רק קצה הקרחון של הריגול הסובייטי. עד שקלינברג הוציא את ספרו לאור, בשב"כ לא ידעו ולא חשדו שגם אשתו של קלינברג ריגלה עבור הרוסים. קלינברג מספר בספרו שיזם גיוסו של מדען נוסף, חתם פרס ישראל אשר ככל הנראה היה חבר או אפילו יו"ר של ועדה לאנרגיה אטומית. מרגל זה נפטר מבלי שנחשף ע"י השב"כ.

 

קלינברג היה חבר בולט במפא"י ושמו אפילו עלה כמועמד אפשרי למקום ראלי ברשימת מפא"י לכנסת. אולם כאשר קלינברג ניסה לספר למפעיליו על המתרחש בחדרים הסגורים במפא"י, נאמר לו שעבור זה "יש להם אנשים אחרים". אנשים אחרים אלה לא נחשפו ע"י השב"כ אשר כנראה גם לא ידע על קיומם לפני שקלינברג הוציא את ספרו.

 

הריגול הסובייטי נגד התנועה הציונית החל עוד לפני קום המדינה. משנת 1925 לפי הוראה ישירה של דזרז'ינסקי, אשר הקים ועמד בראש הצ'קה ששינה את שמו עם הזמן לק.ג.ב, שירותי ביון הסובייטיים ניסו לחדור לארגונים ציוניים בארה"ב, באירופה ובארץ ישראל.

 

כך יעקב סרברנסקי, שדרגתו בנ.ק.ב.ד (כפי שכונה ק.ג.ב. אז) הייתה שוות ערך לדרגה של מפקד אוגדה,  בתחילת שנות ה-30 הקים מערכת ריגול וחבלה לא רק בארה"ב ובמערב אירופה אלא גם בארץ ישראל. הוא גייס סוכנים בעיקר מהמחתרת של קומינטרן ומתוך חברי מפלגות הקומוניסטיות שחברותם במפלגות נשמרה בסוד. בשנת 1938 סרברנסקי ורוב חברי הרשת שהוא הקים נאסרו במהלך אחד מהטיהורים הגדולים של סטלין. ניסיונות חדירה של סוכנים סובייטיים התעצמו לאחר מלחמת העולם השניה בשנת 1945.

 

בסוף שנת 1945 הוקמה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בממשלת ברית המועצות החלו לחשוד שבעיית ארץ ישראל תיפתר ללא השתתפות ברית המועצות ובלי להתחשב באינטרסים שלה. בחודש אפריל 1946 משרד החוץ הסובייטי העביר לממשלת ברית המועצות מכתב המבטא חשש זה. הוצע אז לנהל מדיניות של יחס חיובי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כפי שכותב גנרל פבל סודופלטוב, ראש ביון בק.ג.ב. לשעבר, בספר זיכרונותיו, שיצא לאור בשנת 1997 ההנהגה הסובייטית קיוותה ע"י תמיכה בהקמת מדינת ישראל להראות לערבים שבריטניה איננה מסוגלת למנוע הקמת מדינת היהודים ובכך לפגוע בהשפעה בריטית במדינות ערב, ולחזק עמדה סובייטית במזרח התיכון. סטלין אמר אז:"חבה נסכים להקמת מדינת ישראל. זה יהיה כמו מרצע בתחת למדינות ערב ויגרום להם להפנות עורף לבריטניה. בסופו של דבר השפעה בריטית תיפגע באופן מוחלט במצרים,סוריה, טורקיה ועיראק".

ראש מחלקת המזרח תיכון במשרד החוץ הסובייטי, אולג גרינבסקי, מצטט את שיחתו עם גרומיקו. גרומיקו נזכר שכאשר ב- 1948 הוחלט להכיר במדינת ישראל "סטאלין התהלך במשך זמן רב בלשכתו, עישן את המקטרת ושתק. לאחר מכן הוא אמר: "שלון פה לא יהיה עוד".

במקביל למהלכים המדיניים נעשה ניסיון להשתיל סוכנים בארץ ישראל דרך רומניה. סודופלטוב הפעיל למטרה זו שלושה קצינים: גרבוז, סמיונוב (טאובמן) וקולסניקוב. סמיונוב וקולסניקוב הקימו שתי רשתות ריגול וחבלה בחיפה. קולסניקוב הצליח לארגן הספקת נשק קל ורימונים נגד טנקים מרומניה. סודופלטוב כותב שסמיונוב ניסה לחדש קשר עם הסוכן סובייטי בלח"י. סוכן זה הושתל עוד בשנת 1937 ע"י סרברינסקי. סודופלטוב לא מגלה עם הקשר עם הסוכן חודש. גרבוז נשאר ברומניה ועסק בהכנת סוכנים להעברה לארץ ישראל.

שירותי הבטחון של ישראל גילו רק חלק קטן מהסוכנים הסובייטים.

עמוד הבית